אסף רג'ואן, שהיה בין הגיבורים שפעלו נגד המחבל בטיסת פליי דובאי והצילו את הנוסעים מהתרסקות, הגיע היום לבית הכנסת כדי לברך 'ברכת הגומל' - ואז הגיע שגרם לו להצטמרר.
בפוסט שפרסם הוא חזר לרגעי הדרמה במטוס וסיפר על התובנה שאליה הגיע רק לאחר האירוע.
אסף כתב: "מאז האירוע של מניעת ההשתלטות המחבל על טיסת פליי דובאי, דובר הרבה בתקשורת ונשאלתי פעמים רבות מהם לדעתי הגורמים שהביאו למניעת האסון הנוראי שיכול היה ליפול על העם שלנו במידה והמחבל הנתעב היה מצליח בתוכניותיו.
אז אני חושב שהיום קיבלתי תשובה מאד מיוחדת ומעניינת לנושא הזה.
כמובן שלאחר שהאירוע הסתיים והגענו בשלום לאדמת ארץ ישראל הרגשתי צורך להודות להרבה אנשים… הנוסעים ששיתפו פעולה, לאשתי הלביאה ולכל האימהות והאבות ששמרו על יקיריהם, לילדים שהתנהגו בקור רוח, ולכל נוסע במטוס שהיה ישראלי.
אתמול הייתי חלק מקבוצת נוסעים שהתראיינה לערוץ בינלאומי ותוך כדי שיחה ופרוט של כל נוסע כיצד הוא תפס את חווית הטיסה, הבנו משהו מאד חשוב, משהו שמבינים רק כשהדברים שוקעים עמוק יותר ושיורדים לפרטים הקטנים בשיחות האינטימיות בנינו.
הבנו שלכל נוסע בטיסה היה תפקיד - Every passenger on the flight has a role.
אחד הנוסעים היה אחראי על התקשורת מול המערך הביטחוני של ישראל, התברר לי שהיה נוסע בטיסה שסיפק נקודה חמה בנייד ודאג להעביר אותה לנוסעים נוספים, נוסעת נוספת שישבה וקראה תהילים, נוסע שדאג להעביר חוטי אוזניות לצורך קשירת המחבל, נוסעים שדאגו לעדכן היכן ננחת לפי מפת GPS, נוסעת אוסטרלית שהייתה היחידה במטוס שיכלה להוציא שיחות לארץ במדינת אויב (סעודיה) והרשימה עוד ארוכה… וכמובן יניב המדהים, צביקה וטלי המקסימים, שוטה התותח, אור הגבר ועוד חברים נוספים וטובים שנתנו יד.
לא היה לי ספק שאחרי הנס הגדול הזה, אני מתייצב בשבת בבוקר בבית הכנסת לברכת הגומל.
אני לא אדם דתי. אני מאמין באלוהים בדרכי שלי, ובדרך כלל אני לא מחפש סימנים בכל דבר. אבל היום קרה משהו שהצליח להדהים אותי.
באופן אקראי לחלוטין, קראתי היום בבית הכנסת את פרשת דברים, פרק ל”ג, פסוק כ”ו: “אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן, רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ, וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים.”
קראתי את הפסוק, עצרתי, והצטמררתי ויחד איתי כל יתר המתפללים שהכירו את הסיפור ושמעו למה אני איתם שם.
אסף רג'ואן בשיא הדרמה. צילום: באדיבות המצלם. לפי סעיף 27א
אחרי כל מה שקרה בטיסה, אחרי הפחד, אחרי ההסתערות, ואחרי ההבנה כמה דק היה הגבול בין חיים למוות - למצוא את עצמי דווקא מול המילים האלה, “רוכב שמים בעזרך”, היה רגע שקשה לי להסביר.
אני לא יודע אם זו השגחה, צירוף מקרים, או פשוט רגע שקיבל עבורי משמעות עמוקה במיוחד.
אבל היום, בבית הכנסת, בברכת הגומל, הרגשתי בעיקר דבר אחד: תודה. תודה על החיים. תודה על הנס. ותודה על הזכות לעמוד כאן ולספר עליו. 'עם ישראל חי'".
