1.
זה היה נראה כמו הפנינג ססגוני שהזכיר את השנים היפות של הליכוד. פעם היו אלו מסטיקים ממותגים ועליהם שמות מועמדים, שחלקם כבר אינם עוד בין החיים; סוכריות על מקל פלוס תמונות ועוד מוצרים ממותגים שונים ומשונים: בקבוקי מים, קרטיבים, כובעי מצחייה, מניפות יד ומה לא.
היום היו גם דוכני מזון. הכי בלט זה של דודי אמסלם, האיש והכיבוד, השר שיודע להזמין הביתה ולהרים ארוחות ("בישלתי בעצמי") כיד המלך.
וכמו תמיד, היו גם הרשימות המודפסות של 'דילים'. כמעט כל מצביע נכנס פנימה אל הקלפי עם מעטפה כזו ביד, המקבילה הכי קרובה ל'ועשית ככל אשר יורוך' של המפלגות החרדיות. להבדיל, כמובן. שכן, כאן לא גדולי ישראל הם שמורים כיצד להצביע, אלא קבלני קולות.
רשימה עלובה ומיותמת אחת כזו מצאתי על אדמת טרשים כשעליה מטיילות נמלים. ניסיתי להבין את הרמז. כי זה סוף כל האדם? אתה נכנס אל העולם הפוליטי בקול תרועה רמה, לצלילי מחיאות כפיים של המשפחה השכנים, החברים וקהל החנפנים - אבל תמיד בסוף מגיע היום שרק הנמלים מתעניינות בך. תשאלו פוליטיקאים שנפלטו ממשכן הכנסת או לשכות השרים – איך הטלפון דומם, כיצד ממתינים בציפיה שעורך באולפן ייזכר שהם עדיין קיימים ויתקשר.
מעת לעת אני פוגשת אותם בכנסת, בעיקר כשהם מגיעים אל פתיחות מושב כח"כים לשעבר. עצוב לראות, עצוב לשמוע אותם. גם את אלו שמציגים מצג של "יש חיים אחרי הכנסת" ו"ממש טוב לי ביום שאחרי".
תגידו מה שתגידו, את המבט בעיניים אני כבר מזהה.
2.
הייתי שם, בבניני האומה, שמעתי את הדיבורים על "יאריכו את זמן ההצבעה". זה היה מתבקש, לכאורה, כי העומס היה עצום. מכונית לצד מכונית, פקקי ענק, תור ארוך - היה ברור שלא כל המבקשים יצליחו לממש את זכותם הדמוקרטית עד לשעה 21:00, שעת נעילת השערים.
אבל, הפעם נתניהו הפתיע ולא פעל להאריך את זמן ההצבעה, מה שאומר שהתוצאות היו נראות לו בסדר.
מטרותיו המרכזיות: רשימה ממלכתית. כל מי שלא יישר איתו קו - דוד ביטן וניר ברקת - בחוץ וגם, כך על פי השמועות והרכילויות, כי אין הוכחה מעשית, לראות את טלי גוטליב 'חבולה' פוליטית. לא ממש ברור למה, משום שהיא מאוד אהודה בשטח וגם עשתה עבודה יפה, לא חתרה תחתיו לא דיברה נגדו. יתכן, כפי שאמר לי מישהו בסביבתה, שזה "לא נתניהו" רק "מישהו בסביבתו". וסביבתו, כידוע, לא פעם גרמה לנזקים מאחורי גבו. מי יודע.
כך או כך, רוב 'הדילים' של ח"כ דוד ביטן כשלו (מלבד המועמדת במשבצת 'אישה חדשה'), ניר ברקת במקום זניח (ויתכן שנתניהו יבחר לדרדר אותו עוד יותר, באמצעות שיריון) ורק טלי גוטליב אחת ניצחה את המערכת. באופן עקרוני אין לה 'קולות', היא לא התחנפה, לא כיתתה רגליים לשמחות ואין לה 'מפקד'. אבל יש לה את אהדת השטח - וזה ניצח. היא זכתה במקום ה-12 (שמשמעותו 20, אחרי השיריונים, אבל זה עוד סיפור).
יש המסכמים ואומרים "תם עידן הדילים", ושמים את הדגש על המצביעים החופשיים. זה לא מדויק, כי יש 'דילים' שכן עבדו ופעלו את פעולתם. הדילים הגדולים, בעיקר.
וגם, ובעיקר, בבחירות בהן כל קול קובע באמת, יש משמעות לקבוצות, גם אם הן קטנות. הפרשים לא גדולים מפרידים בין ח"כים שנפלטו מהרשימה לבין כאלו שעדיין מככבים בה. כך שעשרות קולות של חסידות או קבלן קולות חרדי עשויים להכריע את הניצחון של המועמד.
3.
ומה עם הטענה שקבוצות שלא בהכרח יצביעו לליכוד בבחירות משפיעות על צביון חברי הכנסת של המפלגה?
בעבר רטנו על המפקדים של המתנחלים, אלה שמצביעים סמוטריץ'/בן גביר, אבל מתפקדים לליכוד ומשפיעים מפנים על הרשימה. הפעם רטנו על החרדים.
הייתי שם, ראיתי והתרשמתי שאכן חרדים רבים שהתפקדו לליכוד הגיעו כדי לממש את זכות ההצבעה. נשים גררו עגלות תינוקות, לצד בעלים מזוקנים לבושים שחור-לבן למהדרין; חרדים 'מודרנים' עם חולצות צבעוניות, אך כאלו שעדיין מקפידים להצביע 'ככל אשר יורוך' ל'יהדות התורה' או ש"ס. הפעם, לשם שינוי, היו גם הרבה חסידי גור.
את חלקם הגדול נראה מצביעים בפריימריז הבאים (אם לא תשתנה השיטה. מצד שני, תסמכו על נתניהו שכבר כעת יושב על המדוכה ובודק שיטות ניפוי), שכן הפעם טרם פג הפז"מ שלהם. אבל חלקם בהחלט נראה ובלט גם הפעם.
כך נצפו קבוצות מתפקדים של חסידי סערט ויז'ניץ בחיפה, וחסידי קרלין וגור בירושלים. קשה לדעת מה היקף התופעה, אך היא עומדת על כמה אלפי מתפקדים, מתוך 140,000 מתפקדי הליכוד.
גם אם לא כל חרדי שהתפקד מתאמץ ביום הפריימריז לצאת מהבית, לעמוד בפקקים, למצוא חניה ולהצביע - עדיין די בכמה מאות שיתאמצו כדי לשנות תוצאות. מה שאומר שבמהלך הקדנציה יעשו חברי כנסת וגם שרים מאמץ 'לבוא לקראת' אותה קבוצת קולות או חסידות – בכל נושא שחשוב לה. די בהרמת טלפון של קבלן קולות חרדי לח"כ/שר בבקשה כלשהי כדי שאותו נציג יעשה מאמץ מרוכז על מנת למלא את הבקשה ולעבוד עליה שעות נוספות. המשמעות רצינית.
בין המרכזים את המתפקדים החרדים ניתן למנות את איציק קופמן, קבלן קולות ותיק, יוסי רוזנבוים, ולאחרונה נכנסו למערכה גם מוטי בבצ'יק, אחד האנשים החזקים בגור, משה פרוש מנכ"ל 'המבשר', ויש גם קבוצות כמו 'כסא רחמים', שבקולותיה נכנס לכנסת השר שלמה קרעי.
שאלת מיליון הדולר היא: מה הם מרוויחים מזה? חלק מקבלני הקולות משתכרים מ'דילים' חודשיים של יח"צ וכדומה. אבל מה מרוויח המתפקד החרדי? ובכן, תחשבו על בעיות שונות. למשל, 'צריך קו אוטובוס' מהשכונה בעפולה לבני ברק. או שראש העיר לא מוכן לתת הקצאה לבית הכנסת 'שלנו'. בשלב זה מתבצעת פנייה לשר הנכבד, עם בקשה לסייע. מכאן, תמשיכו לבד כיד הדמיון. כי אם אתה חלק ממפקד, יש סיכוי טוב ששר תחבורה (או אחר) ירצה לסייע ויעשה מאמץ.
אז נכון, בפועל לא הצליחו המתפקדים החרדים להכניס ולו נציג חרדי אחד לרשימה (והיו כמה מועמדים, חלקם מצוינים) ועדיין, קשה לזלזל בהשפעתם.
אם לסכם: כמות הרוח והצלצולים סביב המפקד החרדי גדולה, בפועל המספרים הרבה יותר צנועים - ועדיין, אסור לזלזל ביכולת של כל קול, בטח כל מאה קול, להשפיע.
כי זה מכריע. לפעמים זה גם מה שעושה את ההבדל בין ניצחון להפסד צורב.
