כאשר משבר הנשירה מכה בביתנו, האינסטינקט ההישרדותי דוחף אותנו לעטות שריון של זעם אידיאולוגי ונוקשות קרה ומרחיקה - כדי להסתיר את הלב המרוסק • אבל אולי דווקא חשיפת הפגיעות, הדמעות והכאב האנושי, היא המפתח היחיד שיכול להמיס את החומות הגבוהות ולסלול את הדרך חזרה אל ליבו של הילד שלנו? • הרב עמי ברעם על ההתמודדות הנכונה מול "הבן הסורר"
בימים הראשונים שלאחר גילוי השבר, הורים רבים מוצאים את עצמם נאבקים לא רק על זהותו של הילד, אלא גם על שמירת התדמית הציבורית של המשפחה.
בבתים שהקמנו אנו לרוב שואפים לשלמות רוחנית גבוהה ככל הניתן, כל גילוי של חולשה נתפס כפגם רוחני חמור. ישנם לא מעט הורים שהנטייה הטבעית שלהם במצב כזה, ובמיוחד של אבות האמונים על ניהול הנהגת הבית, היא להסתגר בתוך מבצר מוגן של זעם הלכתי קר.
הם מתנתקים רגשית מהסיטואציה הקשה, אוסרים על עצמם ועל בני הבית לבכות, ומשתמשים בשפה מקטבת כדי לבדל לחלוטין את ה"הבן הסורר" מהמרחב הביתי הטהור והמוגן.
אך המנגנון הפסיכולוגי הזה, שנועד לכאורה להגן על שפיותנו ועל שאר הילדים, מתגלה עד מהרה כמלכודת הרסנית במיוחד. דיכוי רגשי מערכתי בתוך הבית אינו מעלים את המצוקה, אלא רק קובר אותה חיה בתוך קירות הבית, שם היא מרעילה בהדרגה את האווירה כולה.
כאשר אנו אוסרים על הביטוי הטבעי של האבל והכאב, אנו משדרים לילד המתמודד, ולילדים שנותרו בבית, מסר סמוי ומקפיא דם: בבית הזה מותר להיות רק חזקים ומושלמים. אין כאן שום מקום לשבורים, לטועים, או לאלו שמתקשים לעמוד בקצב. מסר נוקשה זה מעמיק את הניכור, מוחק את האמפתיה, ומזרז משמעותית את ההתרחקות הסופית אצל הילד.
דמיינו בעיני רוחכם חדר ניתוח מתקדם בבית חולים משוכלל. הוא סטרילי לחלוטין, מואר באור פלורסנט קר, ומנוקה מכל חיידק ומכל רגש אנושי. חדר ניתוח הוא מקום מצוין לבצע בו חיתוך כירורגי מדויק כדי להסיר איום, אך הוא המקום הגרוע ביותר בעולם לגדל בו צמח עדין או לרפא בו באמת נפש מדממת.
נשמה פצועה זקוקה לבית. ובית, במהותו העמוקה, אינו מקום סטרילי. בית הוא מרחב חם, לעיתים מבולגן, שמכיל בתוכו באהבה צחוק ודמעות, ספקות ותקוות. כשאנו הופכים את הבית שלנו לחדר ניתוח הלכתי ומנוכר, אנו מאבדים לנצח את יכולת ההכלה והריפוי הטבעית שלו.
המעבר המיוחל מחדר ניתוח הלכתי לבית דורש מאיתנו אומץ להיות פגיעים ואנושיים. הניסיון שלנו עם משפחות רבות בתכנית 'שורשים' (מטעם עמותת התקשרות) מלמד אותנו שכאשר הורה מעז להניח בצד את שריון התוכחה הנוקשה, ולשתף את הילד בכאבו האותנטי ממקום רך ולא מאשים, מתרחש קסם של ממש.
כשהילד רואה אבא שבוכה בדמעות של כאב אמיתי במקום לצעוק מזעם קדוש, או אמא שמשתפת בכנות בתחושת השבר שלה מבלי לתבוע ממנו להשתנות, חומות הציניות של הילד מתחילות להיסדק מאליהן.
סוד העוצמה היהודית לאורך כל הדורות מעולם לא היה בהכחשת המשבר או בהסתתרות מאחורי מסכות, אלא ביכולת לצמוח מתוכו מתוך ענווה שברירית. "קרוב ה' לנשברי לב", אומר דוד המלך ע"ה בתהילים. כשאנו מרשים לעצמנו להיות "נשברי לב" בנוכחות הילדים שלנו, כשאנו חושפים בפניהם את האנושיות שלנו ומתגברים על הפחד להיראות חלשים ופגיעים, אנו מייצרים גשר יציב של חמלה.
אנו מראים להם הלכה למעשה שהתורה אינה רובוטיקה אטומה וקרה, אלא תורת חיים פועמת המכילה את כל מנעד הרגשות האנושי.
בסופו של המסע המורכב, שפת הפגיעות האותנטית היא השפה היחידה שחודרת את מעטה הניכור העבה. אל תפחדו מהדמעות שלכם, ואל תסתירו אותן מהילדים. הפכו את הבית שלכם ממוצב צבאי נוקשה לנמל ביתי חמים, עוטף ומחבק, גם אם הוא כואב לעיתים. הקפידו תמיד להשאיר את הדלת הפיזית פתוחה לרווחה, אך חשוב מכך, ודאו שדלת הלב שלכם נותרת פתוחה ומזמינה תמיד, מתוך מסר צלול, אוהב ושאינו משתמע לשני פנים: ילד אהוב שלנו, תמיד יישאר לך מקום בטוח כאן, בדיוק כפי שאתה.
ככל שתחזיקו בעמדה הזו בעקביות. תתקרבו יותר ויותר לתיקון המיוחל עם הבן, שאליו אנו מתפללים בכל יום מחדש. השיבנו ה' אליך ונשובה - חדש ימינו כקדם.
• הרב עמי ברעם, מייסד ומנכ"ל עמותת 'התקשרות - מאמינים ב-יחד'.
