מספרים על פולמוסן ידוע, שכאשר היו מתקשרים אליו מערוץ תקשורת כלשהו ומבקשים את השתתפותו בדיון, היה שואל: "איזו עמדה אתם רוצים שאציג?". לאחר שהזמינו אצלו את הדעה הרצויה, היה מתייצב לדיון וטוען בלהט את הטיעונים לעמדה שהתבקש לייצג.
תרגילים כאלה נעשים גם בלימודי רטוריקה: מבקשים מהתלמידים להציג עמדות לצורך הדיון, בלי קשר למידת הזדהותם האישית עם אותן עמדות. אבל מה שיכול להיות משעשע בתרגיל בבית ספר הופך להתנהגות צינית ובזויה כשמאמצים אותה נציגי ציבור.
הכול אג'נדה
למרבה הצער, זו המציאות שהתפתחה אצלנו בשנים האחרונות. אינך יכול להאמין לשום מילה שיוצאת מפיהם של נבחרי ציבור, כי הם מחליפים את דעותיהם כמו גרביים, על-פי הרוח הפוליטית המנשבת. הם יכולים לטעון היום בלהט שעכשיו יום, ומחר באותה שעה יטענו שזה לילה, וכשתשאל איך זה מתיישב עם מה שאמרו אתמול, יגמגמו משהו ש'זה לא אותו דבר'.
במקום דיון אמיתי המבוסס על אמונות, ערכים, עובדות והיגיון, אנו עדים לזירה שכולה אג'נדה ואינטרסים משתנים. הדעה עצמה איבדה את משקלה; מה שקובע הוא אך ורק מי אמר אותה ואת מי היא משרתת ברגע נתון.
היפוך העמדות לפי הצורך המיידי אינו מבטא תהליך של התפכחות ושינוי תפיסות מתוך למידה או התבוננות במציאות המשתנה, אלא זו התנהגות של זיקית פוליטית. היושרה העניינית הוקרבה על מזבח הנאמנות השבטית.
כאשר הדיון הציבורי מתרוקן מתוכן ענייני הוא מאבד את ערכו ומשמעותו, כי אתה יודע שהאנשים המדברים בלהט גדול כל-כך אינם מאמינים למילה אחת של עצמם.
וזה עצוב מאוד, כי אחד המאפיינים המובהקים של התרבות היהודית לאורך הדורות הוא הוויכוח הענייני. 'מחלוקת לשם שמיים' נחשבה בעם ישראל כלי חיוני לבירור סוגיות. גדולי חכמי ישראל התווכחו זה עם זה בחריפות, אך מתוך כבוד הדדי עמוק, בשאיפה להגיע לחקר האמת. ואילו במרחב הציבורי של ימינו נדמה כי הוויכוח הענייני נעלם כמעט לחלוטין.
מחיר הציניות
למצב זה יש מחיר כבד. כאשר הציבור מביט בנבחריו ובמובילי דעת הקהל ורואה כיצד העמדות משתנות לפי הצורך הפוליטי הרגעי, האמון במערכות הציבוריות קורס. הציניות הופכת לנקודת המבט המרכזית, ותחושת הניכור גוברת. אם הכול אג'נדה ופוזיציה, אין עוד טעם להקשיב, לנסות להבין או לנהל שיח.
התיקון למצב זה מתחיל בכל אחד מאיתנו. עלינו לסרב להיגרר לשיח השבטי המפלג, ולדרוש – מעצמנו ומנבחרינו – חזרה למהות. עלינו ללמוד לנהל שיח ענייני וכּן, להקשיב איש לרעהו, ולחפש פתרונות במקום להטיח האשמות.
רק אם נשכיל להחזיר את היושרה אל מרכז הבמה, ונאלץ את נציגי הציבור להבין שעקרונות אינם כלי עבודה מתכלים אלא עוגנים רוחניים ומוסריים, נוכל לשקם את השיח הציבורי ואת האמון בדבריהם של נבחרי הציבור. זה יהיה צעד ראשון שיוביל לקירוב לבבות ולריפוי השסע שנפער בעם, לא מעט על-ידי פוליטיקה צינית ומפלגת.
