נציבות תלונות הציבור על שופטים פרסמה שלוש תמציות החלטה העוסקות בהתנהלות במהלך הליכים משפטיים וביחס לבעלי הדין.
ההחלטות עסקו באזהרה מפני חיוב בהוצאות במסגרת ניסיון להגיע להסכמות, בשמירה על שוויון דיוני בחקירות ובביטול דיון בבוקר שבו אמור היה להתקיים.
באחת התלונות נבחנה התנהלות אב בית דין בבית הדין הרבני כלפי בעל דין שלא יוצג, בניסיון להביא את הצדדים להסכמות: בתלונה שהוגשה לנציבות טען המתלונן כי במהלך דיון בתביעת גירושין שהוגשה נגדו, בשעה שעדיין לא היה מיוצג על ידי עורך דין, אב בית הדין הזהיר אותו שאם לא יחתום על הסכם הגירושין, סירובו "יעלה" לו 10,000 שקלים הוצאות משפט.
לדברי המתלונן, בשלב זה של הדיון הוא כלל לא הבין את משמעות ההסכם וביקש לא לחתום על דבר מבלי שיינתן לו ייעוץ משפטי אשר יבהיר לו את משמעותיות ההסכם.
בתום בדיקת התלונה, מצא הנציב, השופט בדימוס אשר קולה, את התלונה כמוצדקת, והבהיר הצגת חיוב אפשרי בהוצאות בסך 10,000 שקל בסמוך להודעת המתלונן כי אינו מוכן לחתום או להתגרש בטרם יקבל ייעוץ משפטי, הייתה עלולה להתפרש כהפעלת לחץ להסכים להצעת בית הדין.
תלונה נוספת התקבלה על חקירת באי כוח בדיון בבית הדין הרבני: מתלוננת הלינה כי במהלך דיון הותר לבאת כוחות של הגבר לחקור את האישה במשך זמן רב, בעוד שלבאת כוח האישה לא ניתנה אפשרות מקבילה לחקור את הגבר.
במהלך בירור התלונה נמצא כי בית הדין חקר בעצמו את שני הצדדים בהרחבה וסבר כי התקשורת העובדתית הדרושה להכרעה מוצתה, אולם הנציב העיר כי משניתנה לבאת כוחו של צד אחד לחקור את בעת הדין שכנגד, ראוי היה לשקול מתן אפשרות מקבילה לבאת כוחו של הצד האחר.
זאת, לשם שמירה על השוויון הדיוני ועל מראית פני הצדק.
תלונה נוספת התקבלה על ביטול דיון רק בבוקר יום הדיון בבית משפט לתביעות קטנות: בתלונה שהוגשה לנציבות נטען כי רשם בכיר בבית משפט לתביעות קטנות לא טיפל במשך חצי שנה בבקשת עירייה שנתבעה למחיקת התביעה על הסף מחוסר סמכות.
יתרה מכך, רק בבוקר הדיון עצמו נתן הרשם פסק דין המורה על מחיקה על הסף באופן שהביא לביטול הדיון שנקבע להתקיים פחות מארבע שעות מאוחר יותר. לדברי המתלונן, התנהלות זו של הרשם גרמה לאבדן יום עבודה והיערכות מיותרת מבחינתו של המתלונן.
הנציב ציין לזכות הרשם כי מבדיקת הפרטים עלה כי בבוקר הדיון הרשם פעל ביעילות והפעיל מאמצים ליידע את הצדדים בדבר פסיקתו ולמנוע את התייצבותם בבית המשפט, אולם קבע כי במבט רחב יותר על ניהול הזמן השיפוטי, ניתן וראוי היה להעניק יחס מכבד יותר כלפי זמנו של המתדיין אשר התכונן רבות ליומו בבית המשפט ולניהול תביעתו.
