1.
תובנות מהסקרים החדשים, אחרי השקת מפלגת 'עמך ישראל' של עופר וינטר:
• יש מאות אלפים שמעוניינים בהחלפת פוליטיקאים שהיו חלק מ'ה-7 באוקטובר'.
• יש מאות אלפים שסומכים על עופר וינטר. לאו דווקא בגלל היותו איש צבא לשעבר, אולי 'למרות' היותו איש צבא. בגלל מה שהוביל, בגלל מה שנלחם עליו כל השנים.
• ההאשמות של גורמים בגוש הימין כאילו 'בגללו' ייפול הגוש קצת מגוכחות. אולי הגוש ייפול בגלל ההתעקשות של בצלאל סמוטריץ' לרוץ עד הסוף? מדוע לסמוטריץ' מותר ולוינטר אסור? יש זכות קדימה בכביש הפוליטי לוותיקים?
• גם אם נאמין שהסקרים של שלמה פילבר בערוץ 14 ושל 'דיירקט פולס' בערוץ i24 הם המדויקים, כמות המפלגות המתחרות על ליבו של המצביע מגוש הימין אינה הגיונית. או שיסורו מהדרך, או שיתאחדו. והפניה היא לכולם, כולל לסמוטריץ'. לא רק למתמודדים החדשים.
• כפי שהמצב נראה כיום - אייזקנוט/ליברמן/נפתלי בנט הם ראשי הממשלה הבאים. עכשיו נראה את הקוסם נתניהו מבצע חיבורים, איחודים ומחיקות בגוש שלו.
2.
אפשר לסמוך 'עליהם'?
זו, בעצם, שאלת מיליון הדולר שתלווה את הבחירות.
נתניהו שואל את עצמו, מן הסתם: יכול לסמוך על הרשימה שנבחרה? הם ילכו איתי בכל מצב, גם אם לא יהיו לי 61? אני יכול לסמוך על אריה דרעי, שבקמפיין מצהיר שיתמוך רק בנתניהו, אבל דקה אחרי הבחירות אולי יפזול לממשלה אחרת?
על איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' אני יכול לסמוך 'על עיוור' - אבל מה בקשר לעופר וינטר? הוא עוד חדש מהנילון - ומה אם יפזול לממשלה עם בנט-ליברמן ואיזנקוט וישלה עצמו (כפי שהשלתה עצמה איילת שקד) שיהיה גורם ממתן ומשפיע?
גם הבוחר החרדי שואל את עצמו שאלות דומות: אפשר לבטוח בש"ס ויהדות התורה שהפעם לא יתפתו למנעמי 'כס עור הצבי', הג'ובים והתופינים וידאגו תחילה ללומדי התורה לפני שקופצים על עגלת הקואליציה?
בוחרי ליברמן ובנט שואלים את עצמם: האם אני יכול להיות בטוח שהם לא יסגרו קואליציה באדיבות קולות הערבים?
ואחרונים חביבים, מצביעי הליכוד, שגם הם לא ממש בטוחים: אפשר לבטוח בנתניהו שהפעם לא יעדיף ממשלה עם אייזנקוט והחרדים על פני ממשלת ימין מלא-מלא?
בסוף, הכל שאלה של אמינות. אפשר לבטוח או שלא.
כעת, לך תדע מה באמת יקרה בעולם הפוליטי, שהפך שם נרדף לעולם השקר.
3.
ובחלומי -
מפלגה חרדית חדשה, נוצצת מהניילונים. חברי כנסת צעירים, כאלו שטרם דבק בהם עדיין רבב. הם גם רעננים מכדי להירדם בישיבות סיעה אחרי יום סיורים עמוס בשטח. נקרא להם 'רני' ו'יורם'. שני חרדים ממפלגה צעירה ובועטת.
התחלתי לסקר אותם ואת פעילותם. ראיתי איך נתניהו מזמין אותם ללשכתו, וכיצד הם צועדים נרגשים כחתן בר מצווה אל 'קודש הקודשים' של הפוליטיקה הישראלית; איך הוא מפעיל עליהם את קסמיו עם "חכו עוד קצת עם הקמת הממ"חים, זה עושה לי קצת בלגאן מול גפני ודרעי", וכיצד הם, מוקסמים מזיו הודו, נעתרים לבקשתו.
ראיתי אותם בוועדות הכנסת, מנסים לאשר תקציב להקמת בית ספר עם לימודי ליבה, וכיצד הוותיקים מגלגלים עיניים ומסדרים רוב קואליציוני שיטרפד; צפיתי איך הם מורטים את שערות ראשם ולא מצליחים להבין מאיפה זה בא להם.
וכך, יוזמה אחר יוזמה מקרטעת, ומה שהיה הוא שיהיה. כלום לא השתנה.
ובחלומי, הגיעה עוד מערכת בחירות. כעת כבר צצו חדשים. 'אהוד' ו'רענן'. הם הכינו סרטונים, נאמו במרץ, טרחו להסביר שהמפלגה החדשה הקודמת לא הצליחה, אז הם-הם יהיו הבשורה הרעננה.
הם אפילו השיקו פריימריז - וחטפו סיקור תקשורתי על שחיתויות, הצבעות כפולות, זיופים ועל מה לא.
והתעוררתי משנתי.
נזכרתי שככה זה בפוליטיקה, כל ארבע שנים מגיעים חדשים עם הבטחות מוכרות. זה לא שלא היו ליהדות התורה ולש"ס ח"כים צעירים (ינון אזולאי, לא צעיר? רק דוגמהׂ), נמרצים (ראיתם פעם את אורי מקלב מוחק שורה אחר שורה מ'צעטאלע' שבכיסו אחרי שביצע משימות?) ורעננים.
זו הפוליטיקה. היא עולם קשוח.
לעולם החילוני קשה לעכל אותנו החרדים, להבין את השקפת עולמנו, וחברי הכנסת של ש"ס ויהדות התורה נאלצים להתמודד מול מציאות לא פשוטה, בלשון המעטה.
אף אחד לא יצליח לגלות את אמריקה. כפי שאני לא באמת חושבת ש'גוש השינוי' יפתור את כל צרות המדינה (בדיוק כפי שביבי לא פתר), כך אני לא חושבת שמפלגה חרדית חדשה באמת תשנה משהו.
האפליה תישאר אותה אפליה. אפילו העכברים ברחובות בני ברק יישארו אותם עכברים.
