כשהילד עוזב את דרך התורה, הורים מוצאים את עצמם נאבקים לא רק על נשמתו, אלא גם על שלום הבית • הכאב הגדול הודף, לעיתים, בני זוג לקטבים מנוגדים: האחד מתבצר בזעם ובמבט הלכתי קר, והשנייה שוקעת בים של חמלה ודמעות • כיצד נמנע מהמשבר לקרוע אותנו ומדוע הברית הזוגית היא המגדלור היחיד שיאיר לו את הדרך חזרה הביתה? • הרב עמי ברעם על שמירת הנכס האסטרטגי במערכה
היום שבו מתגלה כי הילד נטש את הדרך, הוא יום של חורבן אישי עמוק. פעמים רבות אנו עדים לקרע שנוצר בין ההורים.
למשל, האב הכאוב, עלול להיאחז במידת הדין באופן מוחלט; הוא מבקש לראות בבנו "בן סורר ומורה" ולנתק עמו כל מגע. בעוד האם, לעומתו, מזדעזעת מהמחשבה הזו לחלוטין. הבית, שעד אתמול התנהל בהרמוניה של תורה וחסד, הופך באחת לזירת קונפליקט בה ההורים מדברים בשפות זרות לחלוטין, כשביניהם פעורה תהום של אי-הבנה, תסכול וצער.
התופעה הקלינית הזו ידועה כקיטוב תפקידים מערכתי שמתעצם במצבי קצה. כאשר ספינת המשפחה נפגעת מגל הדף עצום, כל הורה נאחז באופן אינסטינקטיבי בגלגל הצלה אחר. האחד ינסה לשלוט בכאב העז דרך נוקשות, כעס, והצבת חומות גבוהות של "השקפה" טהורה כדי להגן על הקיים. ההורה השני, מנגד, יפנה להכלה אבסולוטית, לבכי ממושך, ולרצון עמוק לגונן על הילד הפצוע בכל מחיר אפשרי.
הדינמיקה המורכבת הזו יוצרת מעגל קסמים הרסני: ככל שהאחד מקשיח את עמדתו כדי לשמור על גבולות, השני מְרכך אותה.
דמיינו סירת משוטים קטנה הנקלעת לסערה בלב ים, כאשר כל חותר מושך את המשוט לכיוון הנגדי בניסיון נואש להציל את הספינה. התוצאה אינה התקדמות בטוחה אל חוף מבטחים, אלא סחרור מסוכן סביב אותו ציר, המאיים להטביע את כולם יחד במצולות. במצב כזה, בני הזוג מתחילים לראות זה בזה איום ממשי על שלמות המשפחה הנותרת.
האב רואה ברכות של האם חולשה פסיכולוגית ומסוכנת המעודדת את העבירה והנטישה של הבן. לעומתו, האם תופסת את הקשיחות של האב כאכזריות וניכור המחסלת סופית את נפש הילד האובד.
כדי לעצור את הסחרור המסוכן, חובה להבין עקרון יסודי וחשוב: שניכם צודקים, ושניכם פועלים מתוך אהבה עצומה וחרדה תהומית לילד. המבט ההלכתי של האב אינו נובע מאטימות לב, אלא מפחד קיומי עמוק על גורל נשמתו של בנו יקירו. גם הדמעות של האם אינן עדות לחולשה, אלא ביטוי זך של קשר אימהי שורשי וחזק שאינו מוכן להרפות לעולם. ברגע שהורים מצליחים להביט מעבר לחומות הכעס והכאב, ולראות את הדאגה המשותפת הפועמת בלבבות של שניהם, כל אחד בסגנונו הוא, הם למעשה יכולים להניח את כלי הנשק ולחזור להיות שותפים למסע.
הורים יקרים! הברית הזוגית שלכם כעת היא נכס אסטרטגי קריטי במערכה, ולא רק פריבילגיה לעת מצוא. ילד שיורד מהדרך ח"ו, גם אם הוא מפגין כלפי חוץ ביטחון וקור רוח, חווה בפנים טלטלה קיומית וניתוק כואב ממקורות חייו. אם הוא יביט לאחור ויראה שרעידת האדמה שיצר החריבה לחלוטין גם את הזוגיות של הוריו, תחושת האשמה הסמויה שלו תעמיק את הניכור לממדים טרגיים.
הילד זקוק נואשות לדעת שהבית שעזב עדיין עומד על תילו, איתן ושורד. הבית המשותף והיציב שלכם מהווה עבורו עוגן פסיכולוגי חיוני, גם כשהוא משוטט כעת במרחקים.
אל תתנו לכאב הבוער להפריד ביניכם דווקא בשעה קשה זו. דברו את הצער שלכם בגובה העיניים, הכילו את ההבדלים הטבעיים בסגנונות ההתמודדות, וגלו חמלה איש כלפי רעותו מדי יום. כאשר תאחדו את הכוחות מחדש, ותמצאו את דרך האמצע המשותפת והמוסכמת על שניכם, תוכלו ליצור יחד נמל בטוח של אהבה שאינה תלויה בדבר.
שמרו את דלת הבית ואת דלת הלב פתוחות לרווחה אל מול הילד הנודד. כשהוא יחליט יום אחד לשוב מן הסערה, הוא יהיה חייב לדעת בוודאות מוחלטת שיש לו לאן לחזור תמיד: אל בית מואר, חזק ואוהב, שבו אבא ואמא ממתינים לו ביחד בציפייה ארוכה ותמידית לקראת שובו הביתה בשמחה ובאהבה רבה.
• הרב עמי ברעם, מייסד ומנכ"ל עמותת 'התקשרות - מאמינים ב-יחד'
