כשהילד נושר, הלב ההורי מתמלא לא רק בצער, אלא גם בבושה חברתית יוקדת ובהלקאה עצמית • אנו מנתחים כל צעד בעבר ושואלים היכן שגינו, משוכנעים שגידלנו פרי עובש בגינתנו • אך האם בחירת הנער באמת מעידה על כשל הורי, או שעלינו ללמוד לשחרר את האשמה כדי להציל את מה שנותר ולהעניק אהבה? • הרב עמי ברעם במאמר מיוחד
היום שאחרי גילוי השבר מביא איתו עננה כבדה של כאב עצום, אך לצידו מתעורר רגש הרסני לא פחות, והוא רגש הבושה. הורים חרדים, שכל חייהם הושתתו על בניית בית בדרך ישראל סבא לתפארת המשפחה והקהילה, מוצאים את עצמם לפתע מתהלכים ברחוב בעיניים מושפלות.
האם הקושי לצעוד אל תוך חדר המורות או להיכנס אל בית הכנסת נובע רק מצערו של הילד? לא תמיד. לעיתים קרובות, הוא נובע מהתחושה הקשה שאנחנו, ההורים, נכשלנו במשימת חיינו הגדולה ביותר.
אנו מתחילים להריץ את סרט חיינו לאחור, וכל אירוע, ויכוח והערה חינוכית נבחנים תחת זכוכית מגדלת של הלקאה עצמית. אנו שואלים איפה טעינו, האם לחצנו עליו מדי ללמוד, והאם לא הראינו מספיק חום ואהבה?
האשמה הזו מכרסמת בנפשנו, והיא מוזנת מהקלישאה החברתית השגויה הגורסת כי התפוח לעולם אינו נופל רחוק מן העץ. אנו מייסרים את עצמנו בתחושה שגידלנו "פרי ביאושים", ושאנו נושאים תמיד באחריות המלאה למרדו של הנער ששינה מהדרך.
אך כאן, בדיוק בנקודה הכואבת הזו, עלינו להציב גבול פסיכולוגי ואמוני ברור. המושג הטיפולי "נפרדות" מלמד אותנו כי הילד שלנו הוא ישות עצמאית, בעלת רצונות, יצרים, נסיונות ובחירות שאינם בשליטתנו. ניתן להסמיך זאת על דברי חכמים בכלל הידוע הקובע כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". כשאמרו חז"ל מילים אלו, הם התכוונו גם ליראת השמים של הילדים שלנו.
אנחנו יכולים וצריכים להעניק את החינוך הטוב ביותר, לזרוע את הזרעים, להשקות ולטפח, אך הבחירה הסופית לאיזו דרך לפנות נתונה אך ורק בידיו של הילד הבוגר.
דמיינו גנן מסור מאד שהשקיע את כל כוחו, הונו ומרצו בטיפוח עץ פרי נדיר, וסיפק לו את הדשן המובחר והטוב ביותר. יום אחד, לפתע פורצת סופה עזה, רוח רעה שאינה מצויה, ועוקרת את העץ ממקומו. האם עבודתו של הגנן הייתה רשלנית ונוכל להאשימו בכישלון? ודאי שלא, כי הסופה היא בעצם כוח חיצוני עליון או זרם חזק מאד שהכריע את העץ למרות המסירות.
כך בדיוק עלינו לראות את השקעתנו בחינוך, הרי נתנו את הכל מכל הלב, השתדלנו בכל כוחנו, אך סערות הנפש, אירועי חיים טראומטיים, חברה קלוקלת ושאר פיתויי הדור פשוט הכריעו וסחפו הכל הרחק הלאה.
אך האם שחרור האשמה פירושו פטור מוחלט מחשבון נפש? ודאי שלא. ישנו מרחק עצום בין אשמה משתקת ומלקה לבין התבוננות אמיצה ומפוכחת. הסרת משא הבושה נועדה בדיוק כדי לפנות לנו את המשאבים הנפשיים לבחון בכנות: האם היה חלק באופן החינוך שלנו או בטיב הקשר שתרם להתרחקות הזו? האם לעיתים נקלענו לקפדנות יתר, לנוקשות חסרת פשרות, או לחוסר התייחסות מספקת לצרכיו הרגשיים הייחודיים של הילד?
בירור כזה אינו מיועד להעמקת הייאוש, אלא להפך – הוא מזכיר לנו כי יסוד היסודות ביהדות הוא שכל עוד הנר דולק, לעולם לא מאוחר מדי לתקן. התיקון אינו היסטוריה, הוא ההווה; ואנו יכולים בכל רגע לבחור בנתיב חדש שישנה את פני העתיד.
הסכנה הגדולה באשמה ההורית היא שהיא מסיטה את המיקוד מהילד אלינו. כשאנו פועלים מתוך בושה, אנו מגיבים מתוך אגו פצוע ולא מתוך צורכי הנפש של הילד הכואב. אנו עלולים להשליך עליו את התסכול שלנו, לכעוס עליו על שהרס לנו את התדמית המשפחתית, להשפיל אותו, ולהרחיק אותו עוד יותר מחיבור למסורת ולמתיקות התורה.
הלקאה עצמית אינה מידה של חסידות טהורה, אלא כלי משחית המכלה את הכוחות הנפשיים הדרושים לנו כעת יותר מתמיד. עלינו לשחרר את הבושה כדי להתפנות לאהבה.
כדי להציל את הקשר, חובה עלינו לבצע הפרדה מוחלטת בין זהותנו כהורים ראויים, לבין הדרך שבה הילד בחר ללכת. אנו הורים טובים שהשתדלנו, מסרנו נפש, ואנו עדיין אוהבים אותו מאוד. ברגע שנסיר מעל גבנו את שק האשמה הכבד, נוכל להביט בעיניו של הילד שלנו ממקום נקי, מקום סלחני, לא שופט ולא מתגונן כלל. רק מתוך המקום המשוחרר והאוהב הזה, ניתן לייצר ערוץ של 'התקשרות' אמיתית ושיח כנה בגובה העיניים.
החשיבות של יצירת שיח אחראי, שקול ומקרב לקשר עם הילד היא אבן היסוד בבניית הגשר מחדש - ובנושא חשוב זה, המצריך העמקה וכלים מעשיים משני-חיים, נעסוק אי"ה במאמרים הבאים.
הבית שלנו חייב להמשיך להוות עבורו נמל מבטחים של קבלה והכלה בכל עת. אל לנו לתת לבושה החברתית לנעול את דלת הבית, והשאירו אותה פתוחה לרווחה, כי אהבה עמוקה שאינה תלויה בדבר היא התרופה היחידה והגשר היחיד שעליו הוא יוכל, בבוא היום, לצעוד בחזרה אליכם הביתה ללא שום חשש ומורא.
זכרו תמיד שגם כשהילד עוזב את הקהילה שלנו, הוא נשאר חלק מהמשפחה. החזיקו באהבה הזו תמיד. היא המפתח היחיד לתיקון המיוחל שאליו אנו מתפללים בכל יום מחדש בלב שלם
• הרב עמי ברעם הוא מייסד ומנכ"ל עמותת 'התקשרות - מאמינים ב-יחד'.
