1.
במשך שנים בנה ח"כ יולי אדלשטיין את כוחו בליכוד, אסף מתפקדים, השקיע, צעד אחר צעד, מאז 1996 כח"כ ב'ישראל בעלייה' של נתן שרנסקי, ועד למיזוג המפלגה בשנת 2003 אל תוך הליכוד.
הוא טיפס במעלה התפקידים, כיהן כשר וגם במשך 7 שנים כיו"ר הכנסת. לשיא כוחו בליכוד הגיע בשנת 2019 כאשר נבחר למקום הראשון ברשימה הארצית, תוך שהוא עוקף את כל הבכירים, והוצב במקום השני ברשימת המפלגה לכנסת.
החריקה הראשונה נרשמה בשנת 2021, כשהכריז על כוונתו להתמודד על ראשות הליכוד מול נתניהו ועל דרישתו להקדמת הפריימריז במפלגה, אך לקראת הבחירות לכנסת ה-25 החליט לפרוש מההתמודדות.
זו היתה המקבילה של "אני מוכן" של גדעון סער. גדעון עדיין מלקק את הפצעים, נהנה ומצליח בתפקידו כשר החוץ של מדינת ישראל, אבל מחכה בכיליון עיניים לרגע בו הליכודניקים, שנאמנים למנהיג בדי.אן.איי של המפלגה, ישכחו לו את העבר, את הריצה מול מנהיגם האהוב, את הקמת 'תקווה חדשה' ואת היותו נדבך מרכזי בהקמת 'ממשלת השינוי' שבעטה החוצה את ביבי מכס ראש הממשלה.
2.
כעת התקווה החדשה של גדעון סער היא שיסלחו לו. נתניהו סלח (היתה לו ברירה? ממשלתו לא היתה שורדת כממשלה צרה אחרי אסון ה-7 באוקטובר, ונאלץ לצרף את סער), אבל לליכודניקים קשה יותר.
זו הסיבה שהוא יעדיף, ככל הנראה שלא להתייצב מולם בפריימריז בדרכו להשתבץ ברשימת ליכוד - ויבקש שריון מנתניהו.
יולי אדלשטיין המשיך ו'חרק'. בקדנציה האחרונה סירב לשתף פעולה עם דרישת הקואליציה להגיש לסיעות החרדיות חוק גיוס שוכלו לחיות איתו, נבעט מראשות ועדת חוץ ובטחון - ומאז מקפיד לפעול נגד הקואליציה בהצבעות במליאה.
הכרזתו על יציאה לדרך פוליטית חדשה - תוך שהוא ממשיך לכהן כח"כ ומסרב להחזיר את המנדט - היא גט כריתות לליכוד.
3.
למה אני מספרת את כל זה?
כי איילת שקד ניסתה במשך חודשים ארוכים לנקות את שולי גלימתה מה'עוון' שדבק בה, הצטרפותה ל'ממשלת השינוי' בראשות נפתלי בנט, חברה דאז, ויאיר לפיד.
בבחירות האחרונות היא התמודדה במפלגה עצמאית, לא לפני שהמשיכה לחלום על שילוב בליכוד (היא לא מאשרת זאת בקולה). הליכוד, מנגד, לא ממש תקף אותה.
אם אכן חלומה עדיין שריר וקיים, לטובתה האישית אסור לה להצטרף למהלך הפוליטי של יולי אדלשטיין. זה יסתום כמעט סופית את הגולל על כל תקווה לצירופה אי פעם לליכוד.
איילת, ראי הוזהרת.
